החלטה בתיק בש"פ 1049/04

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן), שניתנה ביום 22.1.04 בתיק ב"ש 4490/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום, שהוגש ביום 15.12.03, מייחס לו 3 אישומים. האישום הראשון, מייחס לו חבלה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). האישום השני מייחס לו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 335(א)(י) + (2) וסעיף 29 לחוק העונשין. האישום השלישי מייחס לו פציעה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(י) + (2) וסעיף 29 לחוק העונשין.

           על-פי עובדות כתב האישום, המבקש גר בשכנות לאחת בשם רונית לוק בנהריה, ובין השניים קיים סכסוך מתמשך. ביום 19.11.03 התארחו בביתה של רונית אחיה שרון, גולן ויוסי, אחותה אלה וחברתה אתי. המבקש הגיע לחצר ביתה של רונית וצעק עליה מעבר לדלת. גולן יצא והשניים התווכחו ואז דקר המבקש את גולן בבית החזה עם סכין. כתוצאה מדקירה זו נגרם לגולן חתך מצד לצד בריאה השמאלית וחתך במעטפת הלב. הוא נותח ואושפז למשך שבוע בבית-החולים. עוד נטען בכתב האישום, כי מייד לאחר-מכן יצא המבקש מהחצר, פגש את שני חבריו, כשאחד מהם היה נאשם נוסף (להלן: סבג) והשני היה נאשם אחר שהועמד לדין באישום נפרד (להלן: בוכריס) והשלושה חזרו לכיוון ביתה של רונית והתקוטטו עם שרון ויוסי. במהלך הקטטה הזו דקרו כל השלושה את שרון, כאשר המבקש דקרו בצידו השמאלי, סבג מצידו הימני ובוכריס בגבו. כתוצאה מדקירות אלו נגרם לשרון פצע דקירות באורך 3 ס"מ בבית החזה השמאלי האחורי ועוד שני פצעי דקירה וגם שרון אושפז למספר ימים. גם ליוסי נגרמו פצעים.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד שלושת הנאשמים, העורר, סבג ובוכריס.

           אשר לבוכריס - דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית-הנשיא ב' גילאור) את הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים, מן הטעם שהראיות לכאורה נגדו אינן מספיקות. אשר לסבג - קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן), כי הגם שקיימת עילת מעצר והיא המסוכנות, עדיין ניתן לנטרל מסוכנות זו על-ידי מעצר בית מלא בבית דודו שבכפר-סבא. ואולם, אשר לעורר - קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לעוצרו עד תום ההליכים נגדו.

           בא-כוח העורר טען בבית-המשפט המחוזי, כי אין להפלות בין שלושת הנאשמים ולכן יש לקבל גם לגבי המבקש את חלופת המעצר שהציע, היינו מעצר בית מלא. עוד טען בא-כוח העורר, כי ההבדל היחידי בין המבקש לשני חבריו טמון במיוחס לו בחלק הראשון של האירוע ולגבי חלק זה של האירוע אין ראיות לכאורה, שכן רוב העדים הם "נוגעים בדבר" שאין לסמוך על עדותם, והראיה של העד הניטרלי היחידי היא, שהמבקש הוא זה שהותקף ולא זה שתקף.

           מנגד, ולפי בקשת המדינה, נגבו מעד זה הודעות נוספות ובזו השנייה העד אומר, שבשלב מסוים של האירוע, בחלקו הראשון, עברה בחורה יפה, שהסיתה את תשומת-לבו למתרחש ולכן הוא לא ראה את הדקירה.

           בית-המשפט המחוזי שלל את הטענה, כי בשל דברי עד זה יש לומר, כי אין ראיות לכאורה לגבי האירוע הראשון. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי נכונות האפשרות, שהפציעה נגרמה אף היא בחלק השני של האירוע תתברר בעת שמיעת הראיות, אולם בשלב זה, לפי הראיות הלכאוריות, היא אירעה בחלק הראשון והיא יכלה להיגרם רק על-ידי המבקש. הבדל נוסף שנקבע בין חלקו של המבקש לבין חלקם של חבריו באירוע הוא, שמהראיות עולה לכאורה, כי המבקש היה הרוח החיה בכל האירוע, על שני חלקיו.

           גם בפניי חזר בא-כוח העורר על טיעוניו אלה, לפיהם אין ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירות המיוחסות לו, וכי אין להפלות בין שלושת הנאשמים ויש מקום להסתפק בחלופת מעצר בית מלא בבית דודתו שבמושב יערה.   

           מנגד, טוענת באת-כוח המדינה, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירות המיוחסות לו. בנוסף, מתנגדת היא לחלופת מעצר, בהסתמך על תסקיר שירות המבחן, אשר על פיו אין בחלופה המוצעת אין כדי לנטרל את מסוכנותו של המבקש נוכח זאת, שלאחרונה הורשע בגין עבירות אלימות, היותו מכור לשימוש בסמים ויחסו השטחי והילדותי לקורה איתו.

           לאחר שעיינתי בערר ובנימוקיו ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לאמץ את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה יש בראיות המצויות בידי המדינה כדי להקים תשתית להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

           הלכה היא, כי בשלב המעצר אין בית-המשפט בוחן כל ראיה כשלעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133).  

           ראשית, במקרה שלפני, מעשיו של המבקש הינם חמורים מאוד. מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה לכאורה, כי המבקש הוא זה שיזם את האירוע האלים והיה הרוח החיה בכל האירוע, על שני חלקיו. המבקש דקר את גולן בבית החזה עם סכין. כמו-כן, המבקש דקר את שרון בצידו השמאלי. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

           החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2) 266).

           בא-כוח העורר טוען, כאמור, כי מאחר והנאשמים האחרים אינם עצורים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, יש מקום לנהוג כך גם לגבי העורר, וזאת לאור עקרון השוויון.

           אין בידי לקבל טענה זו. שכן, נמצא פלט המכשיר הסלולארי של העורר, המצביע לכאורה על כך, ששני הנאשמים האחרים הגיעו לזירה יחד, לפי קריאתו של המבקש; כמו-כן, בעוד בוכריס הסגיר עצמו למחרת האירוע, המבקש וסבג נמלטו לאילת ונתפסו רק ביום 9.12.03; בנוסף לאלה, לעורר עבר פלילי וכעולה מתסקיר המעצר, אין אפשרות לנטרל את מסוכנותו על-ידי חלופת מעצר. יתרה מכך, חלקו בפרשה גדול מחלקם של הנאשמים האחרים, שכן כאמור, הוא היה הרוח החיה מאחורי הסכסוך וכן מאחורי כל האירוע. על-כן, יש לייחס משקל לנתונים אלה לעניין המעצר.

           עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם לכך. כך, למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה (ראו בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 1169).    

           סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

           על יסור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.